זה קרה ביום רביעי בשבוע, 13:23 [לא אשכח את השעה הזו]
בדיוק סיימתי לאכול צהריים בעבודה.

פתאום הטלפון רטט.

ראיתי את השם שלו על המסך, 

עם לא פחות ולא יותר מההודעה הבאה… 

“אני חושב שאנחנו צריכים הפסקה”

פאק…

האצבעות שלי הקלידו ברעד: “מה זאת אומרת הפסקה..?”

הוא הקליד ומחק, הקליד ומחק… 

ואחרי 3 דקות שהרגישו כמו נצח, הוא כתב:

“עינב, אני רוצה להיפרד.”

את מכירה את התחושה הזו?

שהעולם פתאום נעצר…

ואת מרגישה גל של קור עז בגוף שיורד מלמעלה עד למטה,

מוריד לך את כל הסומק מהלחיים, עושה לך להקיא

וגורם לך להרגיש 

כאילו את צריכה לתפוס את הלב שלך עם הידיים

כי הוא פיזית נופל למטה?

זה בדיוק מה שעבר עליי שם… 

כמה ימים אחר כך הוא הגיע
להחזיר לי שקית עלובה עם הדברים שלי.

ואני? בכל זאת התמלאתי תקווה תמימה כזאת,

התלבשתי יפה, ריססתי עליי את הבושם שלי שהוא אוהב

משהו בי קיווה שכשהוא יראה אותי…

הוא פתאום יתחרט
 ויבין מה הוא מפסיד.

שהסיוט הזה פשוט יתבטל.

אבל זה לא קרה.

ובמקום זה? הוא אמר לי את המילים

הכי יפות אבל הכי כואבות שאפשר לשמוע:

“תודה על השנים האלו יחד” 

“אני מאחל לך את כל הטוב שבעולם”

[זה כמו לנעוץ סכין, אבל גם לסובב אותו

כמה פעמים לכל כיוון…] 

לקחתי נשימות עמוקות וחייכתי בשקט. 

שיחקתי אותה חזקה למולו [עד כמה שהצלחתי]

ואז עליתי הביתה…

ופשוט 

בכיתי את נשמתי החוצה.

במשך שעות.

שכחתי איך נושמים.

במשך שבועות אחר כך… 

המחשבות על זה שלא הייתי מספיקה לו,
לא הרפו ממני.

הפכתי אובססיבית לרשתות שלו.

לראות מה הוא עושה.

עם מי.

אם הוא כבר עוקב אחרי אחרות.